בעולם שגבולותיו הפיזיים התערערו משמשות הזהויות כגבולות הפרדה חדשים, ומעט מאוד סובלנות נותרה כלפי זהויות מורכבות. הסרט "טינע'יר-ירושלים" של כמאל השקאר, המגולל את היחסים החמים בין יהודים למוסלמים בעיר קטנה במרוקו, חושף את המורכבות המאפיינת את מרוקו ומאלצת את הצופה להתמודד לא רק עם ההיסטוריה אלא גם עם צפונות העתיד.
בשבוע שעבר התקיימה באוניברסיטת תל-אביב הקרנת סרטו עטור הפרסים של הבמאי כמאל השקאר, "טינע'יר – ירושלים: קולות מהמלאח". הסרט מגולל את קורות החיים המשותפים בין יהודים למוסלמים בטינע'יר (Tinghir), עיר קטנה בהרי האטלס שבמרוקו, על רקע עלייתם של היהודים ארצה. בתבונה וברגישות רבה הצליח השקאר לתאר נקודת מפגש מופלאה ובלתי מוכרת זו בין מוסלמים ויהודים, על רקע המכנה המשותף של היותם "שלוחים", "אמאזיע'ים" (Amazigh), או בכינוי הרווח יותר – "בֶּרבֶּרים".
על אף ההתמקדות בסיפורים אנושיים מעיר קטנה אחת במרוקו מצליח השקאר לגעת גם בסיפור הגדול יותר של יהודי מרוקו כולה, ועוד יותר מכך בסיפורם של יהדות ארצות ערב והאסלאם על רקע עלייתם לישראל. מעבר למקרים הספציפיים הללו, אפשר למצוא בסרט אמירה חזקה על מורכבותן של זהויות באשר הן.
הסרט מצליח במקום שבו רבים וטובים נכשלו – הוא מעניק הכרה לסוגיות שונות שנדחקו מהתודעה עד עצם היום הזה. כך, למשל, מונכחת הטראומה שחוו יהודי טינע'יר כתוצאה מהניתוק והעקירה מביתם, מקהילתם ומעברם. כאב האובדן מתחזק על רקע שיחת הסקייפ שמנהל שלום אילוז, יהודי מטינע'יר שעלה ארצה עם אביו של השקאר. יחד הם מעלים מזכרונם את שמות חבריהם ומכריהם משכבר הימים כמעין מצבת חיים ומתים. לדאבונם הרב הם מגלים שרבים מבני דורם הלכו לעולמם ויחד עמם כמעט נעלם זיכרון החיים המשותפים בטינע'יר.
לתיעוד העבר המשותף של יהודים ומוסלמים במרוקו ובכלל יש חשיבות רבה, מכיוון שנושא זה כמעט ואינו זוכה להתייחסות בנרטיב היהודי-הישראלי הרווח. נרטיב זה מדגיש בעיקר את הקורבנות והאלימות נגד היהודים שחיו בארצות ערב והאסלאם, בין היתר כדי להצדיק את עזיבתם ועלייתם ארצה. כך מצטיירת תמונה דיכוטומית בצבעי שחור ולבן, בין טובים ורעים. אין הכוונה לטעון שהיחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו היו הרמוניים, אולם אין ספק שקיים פער עצום בין האופן שבו מסופר סיפורה של קהילת יהדות מרוקו במסגרת הנרטיב הישראלי-יהודי הכללי לבין מה שהתקיים בפועל.
לצד הביטוי שניתן לטראומה של יהודי טינע'יר, נחשפת בסרטו של השקאר גם הטראומה שחוו המוסלמים במרוקו כתוצאה מעזיבתם של תושביה היהודיים. עזיבת היהודים נתפסת בנרטיב הלאומי המרוקאי ככתם שחור: יש שראו בה בגידה, אחרים הופתעו ועדיין מנסים להבינה, ויש כאלה שעוד מצפים לשובם של היהודים. גם כאן הצליח השקאר, ברגישות מפליאה, להעניק לכל אלה ביטוי והכרה. תחושת הכאב המוסלמי באה לידי ביטוי בדבריהם של כמה מתושבי טינע'יר, המתראיינים בסרט, ביניהם סבו וסבתו של הבמאי. אלה העידו על היחסים שהתקיימו, החלל שנפער, בתי היהודים שנותרו נטושים, בעלי המקצועות שעזבו, החברויות שבאו אל קיצן והנוכחות היהודית שנעלמה לה.
השקאר בן ה-36 בחר, ולא במקרה, לסיים את סרטו בחיבור לסיפורו האישי ולא במקרה. הוא היגר מטינע'יר לצרפת בגיל צעיר מאוד, וכיום הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בתחום. עד היום הוא ממשיך לתהות על זהותו – האם הוא מרוקאי, או שמא צרפתי. לכן, החיבור שמצא בין חוויותיו כמהגר מרוקאי בצרפת לחוויותיהם של יהודי טינע'יר שעזבו לישראל איננו מפתיע. באמצעות חקירת זהותו של ה"אחר" – יהודי טינע'יר במקרה הזה – יוכל גם הוא ללמוד על זהותו שלו. אם יהודים בישראל יכולים עדיין להחזיק בזהותם המרוקאית והאמזיע'ית, גם הוא עצמו יכול לשמור על זהותו המורכבת – המרוקאית, האמזיע'ית והצרפתית.
בעולמנו היום, שגבולותיו הפיזיים התערערו נוכח הקדמה הטכנולוגית, הזהויות שלנו מתפקדות כגבולות ההפרדה החדשים. מעט מאוד סובלנות נותרה כלפי זהויות מורכבות ואנו נאלצים לבחור בין זהות אחת לאחרת. מי שבוחר לקרוא תגר על הראייה הצרה של החברה ולהחזיק בזהות מורכבת נאלץ להתמודד עם אתגרים לא פשוטים ולשלם מחיר כבד כמו תחושת תלישות ואי-שייכות. אולם מי שנכנע לתכתיבי החברה ומוותר על חלק מזהויותיו כדי לחיות חיים "פשוטים" יותר משלם גם הוא מחיר, הכרוך באובדן חלקים מזהותו ומעצמו.
סרטו של השקאר חושף את המורכבות שאפיינה ועודנה מאפיינת את מרוקו. המפגש של הצופה עם המורכבות הזו מאלצת אותו להתחבט בשאלות זהותיות של אז והיום. כמו כל שיעור בהיסטוריה, הרלוונטיות של הסרט איננה מסתכמת בבחינת אירועי העבר: ראשיתו במצוקות ההווה ופניו אל צפונות העתיד.
עינת לוי עוסקת בפיתוח שותפויות עם מרוקו וחוקרת את יחסי ישראל ומרוקו ב"מתווים" – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית.